הכרעת דין בתיק ת"פ 6727-11-11

הסנגור  הודה בעובדות כתב האישום על פיהן הנאשמת אמרה למיטל גלנטה ולענבל שמיר,כי תשרוף להן את הדוכן של העמותה "שכולו טוב", בה עבדו השלש באותה עת בקניון לב העיר בקרית גת.אולם טוען   כי אין בעובדות אלה להקים עבירה של איום.

המצב המשפטי:

סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, קובע כי :

"המאיים על אדם  בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו מאסר שלוש שנים".

על עבירת האיום:

סע' 192 לחוק העונשין תשל"ז קובע כי: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו , בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו מאסר - שלוש שנים".

כב' השופט גולדברג בע.פ 103/88 משה ליכטמן נ' מ"י (פ"ד מ"ג (3), 373) קבע כי אין לבחון את יסוד האיום הפיזי על פי קנה מידה סובייקטיבי של המאוים אלא על פי הערכתו של אדם סביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבות המקרה, וכב' השופט ברק, כתארו דאז קבע כי "משמעו של היסוד הנפשי, שהמאיים הציב לנגד עיניו המטרה של הפחדה והקנטה, כי שאיפתו- ולא המניע שדחפו לעשות את המעשה- הייתה להשגתו של יעד זה ...  לדעתי, יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים הייתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך..."

בע"פ 103/88 הנ"ל ( בעמ' 378-379 ) ניתח ביהמ"ש את יסודות עבירת האיומים :

"שני יסודות לה לעבירת האיומים. האחד יסוד המעשה: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר", והיסוד השני הוא היסוד הנפשי: "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו".

מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן -היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט (PERSON'S PEACE OF MIND) מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט...בידוע הוא שבמקרים רבים מושמעים איומים PER SE כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאויים. נמצא כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחרות הפעולה של הזולת (ראה מאמרו של דר' ד' ביין, OFFENCES OF THREATS AND BLACKMAIL, OR A GUIDE TO "HOW TO SEE THE FOREST FOR THE TREES", IS.L.R. VOL. 17, . 62.)

אולם גם אם הכיר המחוקק בשקט הנפשי של הפרט כערך מוגן מפני פגיעה שלא כדין, אין לבחון את יסוד "האיום", הוא היסוד הפיזי שבעבירה לפי סעיף 192, לפי קנה מידה סובייקטיבי של האדם כלפיו הופנה האיום. לפיכך נדחתה בע"פ 237/53 (פד"י ח', 299 ,295) הטענה "ש'האיומים' שהמערער השתמש בהם לא היו איומים של ממש, משום שלא הפחידו את מי שאליו היו מכוונים".

כפי שציין השופט ברנזון בפסק-הדין הנ"ל, בדונו בעבירה לפי סעיף 293 לפקודת החוק הפלילי, 1936:

"איום הוא דבר אובייקטיבי שיש לבחון ולשקול אותו לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מספיק אם בנסיבות המלוות דרישה מסויימת במקרה קונקרטי, עלולה הדרישה להטיל פחד או בהלה בלבו של אדם רגיל".

זיקה בין המאוים למושא האיום:

בברע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מ"י הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי לפיה אין צורך להוכיח זיקה כלשהי בין המאוים למושא האיום כחלק מיסודותיה של עבירת האיומים.

בשאלה זו בחן ביהמ"ש בפירוט רב את יסודותיה של עבירת האיומים. ביהמ"ש סיכם כי לשיטתו, היסוד העובדתי של עבירת האיומים כולל דיבור או התנהגות שיש בהם איום במובנו האובייקטיבי, הנבדקים בנסיבותיו הסובייקטיביות של המאוים. האיום צריך להיקלט אצל המאוים. בכך, לכאורה, מצמצמת פרשנות זו את תחולתה של העבירה בשל דרישת יסוד הקליטה, אך מרחיבה היא באשר לאפשרות שהמאוים הוא גם מי שתוכן האיום אינו מוסב כנגדו אלא כנגד אחר, שאין לקולט האיום זיקה אליו.

על היסוד הנפשי של הכוונה להפחיד או להקניט הקבוע בעבירת האיומים חלה הלכת הצפיות. מטעם זה ניתן לקבוע כי גם אם המאיים לא התכוון להפחיד או להקניט את קולט האיום, אלא אדם אחר, הרי די בכך שהמאיים צפה ברמת הסתברות גבוהה כי דבריו עלולים להפחיד גם את קולט האיום כדי שתתבצע בכך עבירת איומים מושלמת. דהיינו, אין בחוק דרישה להוכחת "זיקת ענין" בין המאוים לבין מושא האיום ובנסיבות המתאימות, איום המוסב כנגד אדם אחר יכול להיות איום על השומע או קולט האיום.

בברע"פ זה ציין ביהמ"ש כך: " בדרך כלל, כאשר האמירה נמסרת לאדם, אשר בשל מעמדו או תפקידו כלפי המאיים יהיה בה כדי לערער את שלוות נפשו, והיא אכן נאמרה כדי להפחידו, הרי שהעדר הזיקה בין קולט האמירה לבין מושאה אינו משמעותי. כך, למשל, כאשר האמירה המאיימת נמסרת לעובד סוציאלי, פסיכולוג או שוטר, הרי שלהתנהגותו של המאיים יכולה להיות השפעה על נושאי תפקידים אלה בשל מעמדם המקצועי ואחריותם המקצועית. לפיכך, אמירה שנמסרת להם - גם כאשר מושא האמירה אינו מוכר להם - עשויה לעלות כדי איום כלפיהם, אם היא נאמרה במטרה להשפיע על שלוות נפשם ולהפחידם".

בע"פ (מחוזי-ב"ש) 7293/02 ששון נ' מדינת ישראל נדון ערעורו של נאשם אשר נטען לגביו כי בעת שהובא לתחנת משטרה בעניין כלשהו אמר לשוטרים שנכחו במקום כי הוא מתכוון לפגוע בשופט מסוים. באותה פרשה לא היה חולק כי הדברים שאמר הנאשם לא הגיעו לאוזני השופט. לפיכך, טען סניגורו של הנאשם, שעבירת האיומים לא הושלמה, משום שהמאוים - השופט - לא קלט את דברי האיום. בית המשפט המחוזי (הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ) דחה את ערעורו של הנאשם וקבע, לאחר דיון נרחב, כי על מנת לבסס הרשעה בעבירת האיומים די בכך שדברי האיום נקלטו על ידי אדם כלשהו, גם אם לא על ידי המאוים עצמו. באותה פרשה, כאמור, נקלטו דברי האיום על ידי השוטרים ובית המשפט סבר כי די בכך כדי לקיים הרשעה.